ההכנות למשימה

התכנון היה שהספינה תשופץ במרסיי ויתאימו אותה למשימתה שהיא ההפלגה הארוכה ביותר שעשתה אי פעם ספינת מעפילים. המטרה היתה להעלות מעפילים משוודיה לארץ. בנוסף לצוות האמריקאי, התכנון היה לצרף עוד שני קציני-ים ישראלים עתירי ניסיון.

צוות המוסד שרכש את הספינה דאג לצייד את המלחים שעל הספינה בתיעוד "כשר" עם כיתובים של מנסטריון הצי של הונדורס וחותם בולט של הרפובליקה של הונדורס.

שם הצופן של הספינה היה "יובל", ושם הכיסוי של לובה אליאב היה "ארטור". מסיבות מבצעיות, היה הבדל בין שרשרת הפיקוד האמיתית לבין זאת שהוצגה כלפי חוץ. בפועל, מפקד המסע מטעם עליה ב' היה ארטור, בראש הצוות עמדו רב החובל גד הילב וסגניו ארטור (ארט) ברנסטיין וארט לופז וקצין המכונות הראשי אפרים צוק.

מבחינה פורמלית, כלפי הרשויות השונות בנמלי המסע עמד בראש הצוות רב החובל ארטור (ארט) ברנסטיין וסגניו גד ולופז, כשלובה אליאב (ארטור) הוא קצין המנהלה ושמו הפורמלי ויליאם ון-גרוט.

במשך שבועיים זכתה האולואה לטיפול שקדני במספנה. הפועלים פרקו את כל המחיצות המיותרות שחילקו את פנים האונייה ובחללים שנוצרו ניבנו דרגשים לנוסעים ב-5 וב- 6 קומות. כל דרגש היה באורך של 170 ס"מ, 40 ס"מ רוחב ו-45 ס"מ מרחק בין כל קומה לקומת דרגשים. בצורה כזאת נבנו מקומות לכ-1000 נוסעים. המטרה היתה להעמיס בשוודיה כ-1000 מעפילים ובסמוך לחוף הקפריסאי להעביר קבוצות קטנות של מעפילים לספינה קטנה שתנחית בכל הפלגה קבוצה של מעפילים על חוף הארץ וכך הסיכויים של הספינה אולואה לשמש ביותר ממבצע העפלה יחיד יהיו גדולים.

על סיפון האונייה נבנו כל התשתיות הנדרשות להעברת מספר כה גדול של מעפילים, מקלחות, שירותים, מטבחים ומחסני מזון. כדי להגדיל את טווח האונייה שעמד על 1500 ק"מ בלבד, נוספו בקדמת האונייה על הסיפון עוד שלושה מיכלי דלק גדולים.

ציוד ההצלה כלל סירות, רפסודות וחגורות ל-2000 נוסעים וכמובן מכשיר קשר אותו תיפעל הגדעוני (גדעוני = קשר בלשון הסתרים) מוסיק (לימים האלוף משה גדרון). אנשי עליה ב' סיפקו לאונייה טפסים ריקים וחתומים של וויזות קובניות שניתן יהיה למלא בהמשך בשמות העולים.